האופרה יבגני אונייגין מייצגת מפגש של שני ענקים אמנותיים שמשלימים זה את זה: פושקין החתרן ובעל התובנות העמוקות בנוגע ליחסים שבין אדם וחברה, וצ'ייקובסקי הרגיש שהמוסיקה האישית שלו פורטת על נימי הנפש העדינים ביותר. צ'ייקובסקי הצליח להעניק ביטוי מוסיקלי מושלם לסערת הנפש העומדת בליבו של הרומן האלמותי של פושקין, והפך אותו לאופרה יחידה במינה ברפרטואר מבחינת המבנה הדרמטי והמוסיקלי שלה. השוני בין שני היוצרים הוא זה שהופך את הגרסה האופראית של אונייגין למסעירה כל כך, שכן היא מהווה דיוקן רוחבי של החברה הרוסית במקביל להרהור פילוסופי עדין על הטבע האנושי. 

הנובלה שכתב פושקין מגוללת את סיפורו של יבגני אונייגין, אריסטוקרט מסט. פטרבורג שמואס בחיי העיר הגדולה ומגיע לכפר, שם הוא פוגש באחיות טטיאנה ואולגה לבית לרין. אולגה מאורסת ללנסקי, ידידו המשורר הרומנטיקן של אונייגין, ואילו טטיאנה החולמנית חובבת הספרות מתאהבת באונייגין המתוחכם. אונייגין משתעמם מחיי הכפר ודוחה את חיזוריה של טטיאנה. הוא מוצא שעשוע בחיזור חסר תוחלת אחרי אולגה בנוכחות ארוסה הקנאי, דבר שמוביל את לנסקי להזמין את אונייגין לדו קרב, בו הוא הולך לקפח את חייו. מותו של לנסקי מנבא באופן מיסטי את מותו של פושקין עצמו שנורה על ידי בן אצולה צרפתי בשם ז'ורז' ד'אנטס אשר קיים רומן עם אשתו. כמו לנסקי, גם פושקין ניסה להשיב את כבודו האבוד בדו-קרב, וכמו לנסקי - גם הוא מצא בו את מותו. 

הנובלה של פושקין כתובה בחרוזים, ונחשבת לפלא ספרותי מבחינת היצירתיות הצורנית והתובנות החברתיות והפסיכולוגיות שבה. התחכום של הנובלה ומלאכת המחשבת של החריזה, "מרככות" את רצינותה של הנובלה, שחוקרת לעומקן של סוגיות כמו גורלה של אהבה צעירה וכמיהה בלתי ממומשת.  

צ'ייקובסקי התייחס לנובלה של פושקין בכפפות של משי בבואו לעבד אותה לאופרה, זאת בשל הערצתו העצומה לפושקין והיותה של הנובלה מפורסמת ואהובה כל כך ברוסיה כולה. את הליברית עיבד צ'ייקובסקי בעצמו ברגישות רבה, תוך שאיפה לשמר ככל האפשר חלקים נרחבים מהטקסט המקורי. שימור המבנה הסטרופי של הטקסט הוא זה שהוביל לצורה הייחודית של האופרה, שכתובה כשרשרת של תמונות שצ'ייקובסקי כינה "סצנות ליריות". בכדי שהעלילה תתאים למדיום האופראי, צ'ייקובסקי נאלץ בכל זאת להשמיט חלקים מהרומן המקורי, אך בעשותו זאת ידע כי הקהל המקומי מכיר את הרומן טוב מספיק בכדי "להשלים את הפערים" בעצמו. 

למרות מאמציו הכבירים של צ'ייקובסקי לכבד את הטקסט של פושקין והזהירות בה נקט בעת כתיבת האופרה, הבכורה של האופרה בשנת 1879 גררה גל של ביקורת נוקבת מהקהל הרחב כמו גם מאנשי ספרות. אלה התרעמו על כך שצ'ייקבסקי העז לגעת ביצירת מופת כמו אונייגין והתנגדו לשינויים שהרשה לעצמו לערוך בטקסט. הם הביעו סלידה מהפרשנות המוסיקלית של צ'ייקובסקי שהיתה "רגשנית מדי" לטעמם, ו"קלקלה" את הריחוק האובייקטיבי שאפיין את הנובלה של פושקין.   

על אף היותו של אונייגין הגיבור המובהק של הנובלה, לבו של צ'ייקובסקי הלך שבי דווקא אחר דמותה של טטיאנה. ממכתבים שכתב באותה תקופה, ניתן להסיק כי טטיאנה היוותה עבור צ'ייקובסקי את הסיבה העיקרית לכתיבת האופרה: "עדיין אין לי ליברית, ואף לא תכנית מוגמרת למבנה של האופרה, אבל אני מאוהב בדמותה של טטיאנה ואני מוקסם מהשירה של פושקין. טטיאנה הפכה עבורי לאדם חי, יחד עם כל מה שסביבה. אני אוהב אותה".

קריאת המילים הללו של צ'ייקובסקי מסבירה את העובדה המעניינת שצ'ייקובסקי החל את כתיבת האופרה דווקא מהסצנה הגדולה של טטיאנה, המכונה "סצנת המכתב". טטיאנה זכתה לסצנת הסולו הגדולה ביותר באופרה, שאורכה ומורכבותה מבטאות את האופן בו צ'ייקובסקי ראה אותה - רב מימדית, חשובה וכובשת. צ'ייקובסקי שמר על הטקסט המקורי בשלמותו בסצנה הזו, ובכך מוכיח שוב את אהבתו לפואטיקה של פושקין ולדמותה של טטיאנה. 

פושקין כתב את יבגני אונייגין במהלך שמונה שנות גלות, בין 1823-1831. רוב הפואמה נכתבה באחוזה המרוחקת של אמו במיכאלובסקיה שבמרכז רוסיה, אליה הוגלה מסט. פטרסבורג לאחר שכתב מכתבים לעגניים לבכירי ממשל. חווייתו של פושקין בגלות, הרחק מהעיר שאהב, בשילוב עם הצייטגייסט של אירופה במאה ה-19, משתקפים היטב בדמותו של אונייגין שרואה בשעמום את אויבו המושבע. אונייגין הפך לאבטיפוס של אנטי-גיבור ספרותי שזכה לכינוי "האיש המיותר" והיווה בסיס לדמויות דומות בספרות הרוסית, בין היתר ברומנים של צ'כוב וטולסטוי. אריסטוקרטי ואינטליגנטי, אונייגין הציניקן משתעמם מהכל - חיי העיר, חיי הכפר, אהבה, נישואין ומשפחה. החיפוש האינסופי שלו אחרי ריגוש גורם לו להתכחש לרגשותיו ומותיר אותו לבסוף בודד ודחוי, כשליבו נחמץ מאהבה שלא תוכל להתממש לעולם.

את ההפקה שתעלה אצלנו ביים ז'אן קלוד אוברה – היא נוצרה במקור ב-2003 עבור האופרה הישראלית והועלתה מאז בבתי אופרה אחרים ברחבי העולם, ובכל מקום בו עלתה זכתה להצלחה גדולה. אוברה משתמש בשפה בימתית סימבולית שמדגישה את הרבדים הפסיכולוגיים של היצירה. הוא נמנע מיצירת סביבה וויזואלית ריאליסטית, וכך במקום הסביבה הכפרית אנו צופים ביער בו מתרחשות רוב הסצנות, גם אלה הכתובות במקור בין כותלי הבית. חדרה של טטיאנה, הפסנתר, הרהיטים ואולם הנשפים, נמצאים כולם ביער. אוברה "מפרק" את המציאות, מטשטש גבולות בין פנים וחוץ וסוחף את הצופה למסע בנבכי נפשו של הגיבור. 

אוברה מספר כי דמותו של צ'ייקובסקי היוותה עבורו השראה ביצירת ההפקה במובן הוויזואלי כמו גם הרעיוני. דוגמא לכך היא פסנתר הכנף שמשנה את מיקומו במהלך האופרה, ומהדהד את נוכחותו הרוחנית של צ'ייקובסקי, שכלי זה היה אהוב עליו במיוחד. חייו של צ'ייקובסקי היו מורכבים בעיקר בשל הסתרתו את היותו הומוסקסואל, דבר שהוביל לאפיזודת נישואין כושלת, פרשה משפטית עגומה, וכנראה גם למותו הפתאומי, שעד היום לא ברור אם היה תוצאה של מחלה או התאבדות. חייו הסוערים של צ'ייקובסקי מבטאים את התובנה העומדת בבסיס האופרה ובבסיס ההפקה - האדם אינו באמת חופשי, ועל מנת לשרוד הוא חייב להקריב את חלומותיו ושאיפותיו על מזבח החברה שמעצבת אותו.