מלחין קתולי שמצא מחדש את אלוהים אבל היה גם הומוסקסואל מוצהר. סיפור היסטורי על 13 נזירות שהוצאו להורג באכזריות במהפכה הצרפתית. מסר אקזיסטנציאליסטי על התמודדות הרואית עם פחד ממוות. בלי רומנטיקה, בלי אקזוטיקה, בלי מלודרמה. איך בכל זאת "הדיאלוגים של הכרמליטיות" הפכה לאחת האופרות החשובות של המאה ה-20, ולמה כל כך כדאי להכיר אותה
|
בבסיס האופרה שפרנסיס פולנק כתב בשנת 1957, סיפורן של קבוצת נזירות ממנזר כרמליטי בקומפיין, שהוצאו להורג תחת הגיליוטינה בזמן המהפכה הצרפתית. הרדיפה של הנזירות ורציחתן, בוצעו על ידי שלטון הטרור שליווה את המהפכה הצרפתית וטען כי לצד האצולה והמלוכה, הכנסייה גם היא חלק מתופעת הריקבון שפשט בחברה הצרפתית, ולכן כל עיסוק דתי נחשב כחטא נגד ערכי המהפכה: "שוויון, חירות ואחווה".
כמו שקרה במנזרים רבים במהלך המהפכה, גם מנזר הכרמליטיות בקומפיין הותקף, חלק מהנזירות שחיו בו נרצחו, ושאר הנזירות גורשו ממנו לאחר שציוו עליהן להתכחש לנדרים שנדרו. הנזירות בקומפיין סירבו לעשות זאת, ובהנהגת אם המנזר הן החליטו שלא לבגוד באמונה ובנדרים שלהן, ולמות מוות מרטירי. בתהליך קצר וידוע מראש, הנזירות נשפטו והורשעו בבית המשפט תחת סעיף של "פשעים נגד העם הצרפתי". השופט שכתב את גזר הדין, כתב אותו עוד לפני המשפט עצמו ואף הודיע על התוצאות לתליין. ליד הגרדום, כל אחת מהנזירות חידשה את הנדרים שלה.
|
האופרה מספרת את הסיפור הזה דרך עיניים של דמות פיקטיבית, בלאנש דה לה פורס. בלאנש היא אישה צעירה ממשפחה אריסטוקרטית, שחוששת מהשפעת המהפכה עליה ועל משפחתה. היא מחליטה לברוח מהבית ולהצטרף למנזר הכרמליטיות, בלי לדעת שהיא למעשה חורצת את גורלה. בלאנש מקבלת על עצמה את חיי הפרישות והאמונה, ומפתחת קשרים קרובים עם אחיותיה למנזר. אבל כשהנזירות מחליטות למות ולא להיכנע לתכתיבי המהפכה, בלאנש הנסערת והמפוחדת בורחת. היא הרי הגיעה לשם כדי לברוח ממוות. אבל ברגע האחרון, בעודה צופה באחיותיה הנזירות צועדות זו אחר זו אל הגרדום באמונה מלאה ושלווה נצחית, היא בוחרת להצטרף אליהן.
נקודת המבט של בלאנש מאפשרת לפולנק להשתמש בסיפור ההיסטורי כבסיס למסע פנימי סוער ומלא דקויות פסיכולוגיות. בלאנש מתחילה את המסע שלה מעורערת ומבולבלת - היא מגיעה למנזר מלאה פחד וסימני שאלה, ולא מתוך דבקות דתית או בחירה שלמה עם חיים חדשים. היא גם עוזבת מאחור את אביה ואחיה שמנסים להניא אותה מההחלטה להצטרף למנזר, החלטה שנראית להם פזיזה וחסרת טעם. הדיאלוגים של בלאנש מהווים את הסצנות השונות באופרה: שיחה עם אחיה שבא לבקר אותה במנזר, שיחות עם חברתה הקרובה הנזירה קונסטנס, עם אם המנזר, ולא פחות מכך עם הקולות השונים שחיים בתוכה. השיחות הללו הן חלק מתהליך שבלאנש עוברת, במהלכו היא מוצאת את האמת הפנימית שלה, את האומץ שהיא חיפשה כל הזמן, ואת האמונה. תהליך שפולנק הכיר מקרוב.
|
פרנסיס פולנק היה אחד המלחינים הצרפתים הנפלאים של המאה ה- 20. הוא כתב מוזיקה מגוונת מבחינת צורה וסגנון, קומוניקטיבית ובמקביל מתוחכמת, יצירתית ומקורית. הוא היה אחד המלחינים היחידים במאה ה- 20 שכתב מוזיקה חילונית לצד דתית, דואליות ששיקפה גם את חייו הפרטיים. האופרה "הדיאלוגים של הכרמליטיות" היא אחד משיאי היצירה שלו, והיא מבטאת אולי יותר מכל יצירה אחרת של פולנק את השלמת התהליך שעבר, מבחינה אמנותית ואמונית.
אחרי שעזב את משפחתו האולטרה-קתולית בדרום צרפת, פולנק התברג במרכזה של הסצנה האמנותית הסוערת של פריז בשנות ה- 20. הוא חי כהומוסקסואל מוצהר והתרועע במעגלים בוהמיינים-ליברליים, והמוזיקה שלו היתה בהתאם - קלילה, אירונית ומלאת צ'ארם, לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. הספונטניות וההומור ביצירה שלו, לצד החיבה המוצהרת שלו לביצועים בלתי רשמיים במועדונים וסלונים, סימנו עידן מוזיקלי חדש והיו הוצאת לשון ממזרית כלפי הממסד המעונב והרציני.
ב- 1936 חבר קרוב של פולנק נהרג בתאונת דרכים, ופולנק מצא את עצמו מתנחם בחיקה של הנצרות הקתולית, שהייתה חלק משמעותי מילדותו. החזרה בתשובה הובילה אותו לכתוב שורה של יצירות דתיות נפלאות בעזרתן פולנק השלים את החזרה בתשובה שלו, וגם בנה לעצמו מוניטין של מלחין רציני. אירועי מלחמת העולם השנייה חיזקו את האמונה של פולנק והעניקו עומק חדש לכתיבה שלו, והיצירות שכתב בעקבות המלחמה המשיכו לגלם את הצדדים השונים של האישיות שלו, בתוך שפה מוזיקלית מקורית לחלוטין. הדיאלוגים של הכרמליטיות מ- 1957, אחת היצירות השאפתניות ביותר שלו, מבטאת באופן מושלם את הסגנון של פולנק בשנים המאוחרות של חייו, ומדברת על נושא שהיה קרוב כל כך לליבו. זו יצירה אותנטית ואישית, בה פולנק מסכם את כלל ההשפעות המוזיקליות שספג במהלך חייו יחד עם טביעת האצבע הייחודית שלו. זו כנראה הסיבה שהיא אחת הדוגמאות הבודדות לאופרה מהמאה ה-20 שהפכה לקלאסיקה המבוצעת תדיר על במות ברחבי העולם.
|
למרות הפוטנציאל המלודרמטי של סיפור טראגי כמו זה של הכרמליטיות, פולנק (יחד עם ז'ורז' ברננוס, שכתב את המחזה עליו מבוססת האופרה) כתב אופרה עדינה, עם מהות של אנדרסטייטמנט. הסיפור לא מוצג בצורה סנסציונית, או אפילו סנטימנטלית - האירועים הטראגיים של הנזירות במהפכה הצרפתית משמשים למעשה כרקע לדרמה האמיתית ולנושא העיקרי של האופרה, והוא המסע הרוחני הפנימי בדרך להשלמה ולקבלה. הביטוי המוזיקלי לכך, הוא כתיבה שיש בה חדשנות לצד שמרנות: המבנה הכולל של האופרה הוא מבנה מסורתי בשלוש מערכות, אבל כל אחת מהן מחולקת לסצנות נפרדות שיוצרות תחושה אפיזודית. באופרה יש רצ'יטטיבים וחלקים שירתיים, אבל אין נאמברים מובהקים כמו אריות או דואטים, וגם החלקים המושרים דיבוריים בסגנון שלהם. הסצנות נשמרות בספקטרום אינטימי, שמשתקף גם בשימוש הצנוע של פולנק בתזמורת, המחולקת רוב הזמן לקבוצות כלים שמנגנות בנפרד, ולא מנגנת בהרכבה המלא. ברור שזו בחירה מודעת של פולנק, שיצירות ליטורגיות אחרות שלו דוגמת ה"גלוריה" או ה"סטאבט מאטר" מדגימות ניצול מקסימלי של עוצמות התזמורת. השינוי קורה רק בסצנה האחרונה והמפוארת, בה האומץ של הנזירות להתמודד עם הפחד האולטימטיבי, מתורגם לעושר צלילי שחורג מהגבולות שפולנק שרטט לאורך האופרה.
האפיזודיות שנוצרת בעקבות הסצנות הקצרות, תורמת לתחושת החיפוש שמאפיינת את המסע של בלאנש, בזמן שהיא חוקרת את הסתירות והאתגרים של הקיום האנושי, עם או בלי אמונה דתית. אל הפסיפס הזה פולנק מוסיף דמויות צבעוניות ומובחנות של נזירות, כל אחת מהן מהדהדת את הסוגיות שבלאנש מעלה בצורה שונה. הדמות של בלאנש מאופיינת כעקשנית, סוערת ומיוסרת, ופולנק מעניק לה תפקיד שהוא וירטואוזי ועמוק במקביל, תפקיד שדורש סופרן לירי גמיש וצבעוני שמגיע גם להבעה דרמטית. הנזירה קונסטנס מקסימה את בלאנש באופטימיות ובביטחון שלה, בעצמה כמו גם באמונה שלה. קונסטנס היא קרן השמש של המנזר על נטייתו הקודרת, ובאופן טבעי פולנק כותב אותה כסופרן גבוה ומבריק.
שתי נזירות בוגרות ומנוסות יותר מדגימות מודלים שונים של הדרכה אימהית: מאדאם לידואן, אם המנזר החדשה, היא מלאת חמלה ואוהבת ומאחדת את הנזירות לפני מותן. פולנק כותב את התפקיד המורכב הזה עבור קול סופרן לירי חם, שיש בו קשת של צבעים, מבהירות חודרת עד עומקים כהים (אחד הביצועים האייקונים של התפקיד הוא זה של הסופרן האגדית ג'סי נורמן). האם מארי, המועמדת הטבעית יותר לתפקיד אם המנזר, היא נצר למשפחת המלוכה שנשלחה למנזר מאחר שנולדה מחוץ לנישואין. היא מנסה להתגבר על העלבון ותחושת הנישול, דרך דבקות עיקשת באמונה דתית, וכמיהה למות-קדושים. פולנק העניק לה קול מצו לירי ותפקידה מתאפיין בקפיצות בין קווים נמוכים ודיבוריים לקווים גבוהים מאוד שמגיעים ברגעים בהם הדמות מבטאה אימה, כעס, בושה וכשלון. דוגמאות אלה מלמדות על האופן שבו פולנק מצליח לצייר קולות נשיים מגוונים ועצמאיים בתוך מרחב שעלול לבטל זהות אישית. דווקא הרגע בו הזהויות מתאחדות לשירה מקהלתית המנונית, בסצנה המסיימת את האופרה, הוא רגע של כוח ובחירה, רגע בו כל אחת מהנזירות מגיעה לשלמות אולטימטיבית עם עצמה
|
סצנת הסיום המצמררת של האופרה מתארת את צעדת הנזירות אל הגיליוטינה, מוכנות למות למען האמונה שלהן. הן פותחות בשירה משותפת של הטקסט "Salve Regina", טקסט ליטורגי מוכר שמהלל את מריה הקדושה. בתחילה הן שרות כולן יחד, מעניקות זו לזו כוח בעמידה איתנה אל מול המוות. בכל פעם שנשמע קול הגיליוטינה הרועם מעל התזמורת, אחת מהן מפסיקה לשיר. הסאונד של הגיליוטינה, מופק בדרכים שונות בכל הפקה - בתי אופרה אחדים משקיעים בבניית דגם ריאליסטי של גיליוטינה שמשמיע את קול החיתוך, בעוד הפקות אחרות יאפשרו שימוש בכלים אלטרנטיביים או אפקטים אלקטרוניים. ההחלטה תלויה כמובן בסוג ההפקה, בזמן בו ההפקה הספציפית מתרחשת, ובדרישות הבמאי והמנצח.
המוזיקה הכוראלית ממשיכה להתנגן למרות קטיעות הגיליוטינה, כמו מנגנון דטרמיניסטי עיקש ואדיש. אולי פולנק ניסה להראות שהעולם ממשיך להסתובב למרות הטרגדיות שמתרחשות בו, אולי הוא ניסה לשקף דווקא את נצחיות הנשמה של הנזירות אל מול הסופיות של החומר. גם בסצנה אמוציונלית כל כך, פולנק נמנע מקיטש, בעיקר בזכות הניגוד החד בין אמוציות הולכות וגוברות לבין הידלדלות הקו הווקאלי, שדועך עם כל נזירה שמאבדת את חייה ואת קולה. בסוף נשאר קול אחד, זה של בלאנש. היא הייתה יכולה להישאר במחבוא שלה ולהינצל, אבל היא ראתה את אחיותיה, ובמיוחד את קונסטנס, והבינה מה הדבר הנכון לעשות מבחינתה. היא האחרונה שנשארה בחיים אל מול הגרדום, אבל בפעם הראשונה היא לא מרגישה לבד.
|
ממש כמו המוזיקה של פולנק, גם ההפקה המונוכרומטית של אוליבר פי מאזנת בצורה אינטליגנטית להפליא בין עוצמה ועידון, איפוק ודרמה, ומציגה רבדים (מפורשים או מרומזים) של משמעות. פי ממשיך את האסתטיקה הבלתי סנטימנטלית של פולנק, ויוצר פרשנות ויזואלית עדינה ואלגנטית, שמעצימה את הטקסט והמוזיקה. "בלאנש מכילה בתוכה ניגודים תהומיים", מסביר פי, "היא חולמת על הוויה הרואית, ובאותו זמן היא מפחדת פחד משתק מהחיים". בעזרת אלמנטים מועטים פי מצליח להנכיח את הניגוד בין היקום הבורגני בו בלאנש מתחילה את הסיפור (עם פאנלים מעוצבים מעץ שחור ושנדליר מפואר), ובין היקום הסגפני והצנוע של המנזר (כסאות מועטים ושולחן קטן). באופן סימבולי, המעבר של בלאנש מהחילוניות אל הדתיות מיוצג על ידי פתח בצורה של צורה של צלב, שנוצר מפירוק של קירות הבית שלה.
"הסיפור של הכרמליטיות הוא סיפור היסטורי שעוסק בסוגיות תיאולוגיות כמו מות קדושים, וסוגיות חברתיות כמו ההשלכות הטרגיות של המהפכה הצרפתית" מסביר פי. "אבל הגאונות של ברננוס, שכתב את המחזה עליו מבוססת האופרה, הוא שהוא זיקק את הסיפור לשאלות אנושיות: מה זה מוות? איך חיים יחד כחברה, כקהילה? איך אדם יכול להגיע לקיום אמיתי, נצחי?". פי מודה שנזירה היא לא דמות אופראית טבעית או מתבקשת. אבל בעיניו, הטיפול של פולנק בטקסט ובמוזיקה הופכים אותה כנגד כל הציפיות לגיבורה אופראית מושלמת. "באמצעות המוזיקה שלו, פולנק מוסיף עוד פואטיקה לעיבוד של ברננוס", הוא מסביר. "הוא מכניס למוזיקה מימד של תשוקה, של אנושיות. הוא לא מציג את הרומנטיקה האופראית הרגילה, אלא סיפור על אהבה של קהילה, אהבה של חברות אמת, אהבה כלפי האל, ואהבה לעצמך".
|
|
|
|
|
|
